<h1>תמים דעים להראב"ד סימן קי"ג</h1>
<h2>דף ס:</h2>
תשובות שאלות לאב המון הרב הגדול ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל על יין נסך השיב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל לשני מעשים ששאלו לפניו חכמי בדרשי וזאת התשובה אשר השיב להם רוצה אני להשיב לשואלים לשמוע וללמוד אך לא לשואלים לנצח ומנגד לעמוד כי חכמים הם בעיניהם ונגד פניהם נבונים. ואם אשיב כדבריהם ישמעו ואם לאו יחדלו אבל אחד מעיר מזכה כל העיר אי אפשר שלא יהיה בהם אחד רוצה ללמוד. עתה אשוב לדבר אוזן שומעת. המעשה האחד שבא ע"א בכעס והוציא הברזא בכעס מן הכלי ונשפך מן היין לארץ הנשאר אם הוא אסור או מותר ואם מותר בהנאה או אפילו בשתיה. ויש בכם שהוא מתיר ואף בשתיה מטעם שהוא (כחורק) [כזורק] מים (לשני) [לטיט] שהרי הולך לאיבוד ולדברי זה המתיר אין לנו שפיכות ע"א אוסרת אלא מכלי אל כלי והלא המנסכים לפני ע"א שופכים לפניה בקרקע כעין המזלפים להנאתם. ואין לנו אלא מה שנהגו העם אבל הדרך שיכול לדונו (למיתה) [להיתר] מפני שהוא בחמתו ולולי הירושלמי כל מה שאמרנו בגמרא שלנו לא תועיל לנו כי במה שאמרו במשנה נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והתירו ואפילו אזלי מניה מיניה אולי לא היתה החמ' עם בעל הבור אבל זה שכעס עם בעל היין מי יימר דלאו לאינסוכי איכוון ולאסריה עלויה בנסוכו והוה ליה כחו זה מגעו בכוונה. אך המעשה שהוא בירושלמי (פ"ד הל' י"א) נראה שכל שהוא בחמתו אינו מנסך דאמרי ארמיה הוה ליה כדין ביה מעצרת' פי' מעצרת' דישראל אתא ישראל וזלף להון חמרי' אתא ארמאה אייתי קולתא ושפכון לגובת' פי' שימר ישראל בעל הגת יינו בקופותיו של ארמאי ונתנו בכדים שלו בא הע"א וכעס על שנשתמר בקופתו ונטל הכדים שהיה בהם יינו של ישראל ושפכן בחמתו לבור. ואמר על זה אין הע"א עושה יין נסך בחמתו לבור. הנה זה שהיה הכעס על הישראל בעל היין והתירוהו. והטעם כל שהוא בחמה אינו מנסך. אבל מכל זה היתר לא ראינו אלא לכוחו אבל למגעו לא דלא גרע מחמרי' דר' יוסי בן נהוראי ורבי יוסי בן ארזא דלא הוה ידע ביה דחמרא הוה למאן דשרי ליה בשתיה ואפילו הכי מקשה והא קא נגע ביה ושנינן דקא מוריק אורקי מכלל דמגעו אפילו שלא בכוונת יין אסור בשתיה וחמתו במגע בידיעת יין לא גרע ממגעו שלא בידיעת היין ואסור בשתיה אלא שיש לומר כי זה הע"א שכעס על ישראל והוציא הברזא מן הכלי לא נגע אלא בקלוח היוצא עם הוצאת הברזא והוא נצוק. ואם כוחו בחמתו אינו אוסר כל שכן נצוק מחמתו שלא נאסר דלא עדיף נצוק מכחו ממש. ודבר זה השכל נותנו והדעת מקבלו והנה זה מותר בשתיה והשני ששפך הע"א מן הברזא לראות אם היה בו מים או יין ואחר כך הוציאו עליו מן החבית ויש בכם מי שעלה בדעתו להתיר מפני שאין היין הנשאר בברזא נאסר מכח שפיכת הע"א אלא משום נצוק. ור"ל כי הכלי הגדול שהוציאו ממנו על אותו היין הוא נצוק בר נצוק. הנה דעת זה המתיר כתרוצה דרב ששת דאמר כח ע"א דרבנן וכי גזור רבנן במאי דנפיק לבראי אבל מאי דלא נפיק לבראי לא גזור רבנן ואין הלכה כההוא תירוצא. חדא דדחי' בעלמא הוא ולא מסקנא דמלתא הוא. ועוד דרב ששת כדעת המתיר בנצוק אמר זה התירוץ וקאמר כל שמתיר בנצוק כל שכן שאוסר בכחו במה שבחבית דלא עדיף נצוק מכחו שהרי נשתכשך כלו. ועוד דרב ששת ליתה כלל מדאמר להו רבא להני שפוכאי כי שפיכתו חמרא לע"א לא תשבקון לע"א לסייעי בהדיהו דילמא שדיתו עליהו והוי כח ע"א ואוסר וכי הוה כח ע"א מאי הוי אלא משום דמתסר חמרא בידייהו מאי דאיכא גואי וקא טרחיתו באיסורי הנאה דאי לא מתסר אלא מאי דנפק לברא מאי נפקא ליה מיניה ואי אמרת משום נצוק הוא דמתסר מאי איסור ניצוק איכא במאי דגואי אלא ליתא להאי תירוצא דכי אמר לדעת המתיר בניצוק הוא דקאמר כדפרשינן ומי שדימה שפיכת הברזא לשפיכת היין של רבי יוסי בן נהוראי ואמר שלא נתכוון אלא לראות אם היה בו מים או יין ולא ידע המדמה הזה שלא נתכוון הע"א לאוסרו עם שפיכתו ואיך (שיעור) [שיער] שלא שפך משראה שהוא יין ואם כן הוה ליה כחו בכונה ואסור בהנאה ואסור מה שבחבית בשתיה. ואי שקוליתו קבא דקמחא ואתיתו לגבי רבנן (דולן) [דילן] וגמריתו דניצוק אסור משום עירוב ואי יהביתו חד דנא דמיא בדנא דחמרא דידכו בשעת הגתו' כמנהג' דנהוג בהני אתרייתא לא הוו מתרמי להו הנהו קלקולי דנצוק מכלים אסורי' כשמעתה דרב שמואל בר יהודה (ע"ג) בנפל קתון של מים תחלה. וכן נהוג בכל פרובינצא על פינו וחברינו הסכימו בידנו ולא בעטו בהוראתנו כאשר הוגד לנו עליכם. וכבר בירר' בפי' ע"א שלי שהניצוק משום עירוב הוא בראיות ברורות. ומי בכם שאמר דכחו בכונה שרי בהנאה דלא עדיף ממגעו שלא בכוונה לא חש לקמחי' והלא מעצרתא זיירא (ס') בלשנא דכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו ומי איכא מאן דשרי בכחו ואף בשתיה אלא לאו בהנאה. ומסקנא דאפילו כח כחו אסור בהנאה ומתניתא דקתני מדדו בקנה אסור בשתיה מאי איריא מדדו דלמדידה קא מכוין אפילו בלא מדידה (נמי בשתיה) נמי מותר וכן ממעשה דרבא ודשפוכאי דמייתנא לעיל. ועוד ממעשה דרב' נהוראי דכחו הוה מאן דאסר אסרה אפילו בהנאה. ותו לא מידי. ומאי דאי בעיא לכו דנצוק ביין שאינו אסור בהנאה אם היא אוסר או לאו. וידעתי כי הגיע בכם יד הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי המה הגבורים אשר מעולם אני לא שמעתי הפרש. ומה שהביאו מגמרא סיוע לנצוק שהוא אסר מן המשנה נטל את המשפך ומדד לתוך צליחותו של נכרי וחזר ומדד לתוך צליחתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ואמר האי עכבת במאי מתסרא לא בנצוק אטו התם משום דהוה נצוק מכליו של ע"א אסור בהנאה. והתנ' נודות הע"א וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה ומתניתין דהכא לא אפליג בין שהיה יין בצליחותו של נכרי בין שלא היה בו יין אלא אסור שתיה נמי עושה יין נסך ולקמן כתב הרב הזה הנזכר ענין יין נסך ע"כ לשו' הרב רבי אברהם ב"ר דוד.
<h2>דף עב:</h2>
תשובות שאלות לאב המון הרב הגדול ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל על יין נסך השיב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל לשני מעשים ששאלו לפניו חכמי בדרשי וזאת התשובה אשר השיב להם רוצה אני להשיב לשואלים לשמוע וללמוד אך לא לשואלים לנצח ומנגד לעמוד כי חכמים הם בעיניהם ונגד פניהם נבונים. ואם אשיב כדבריהם ישמעו ואם לאו יחדלו אבל אחד מעיר מזכה כל העיר אי אפשר שלא יהיה בהם אחד רוצה ללמוד. עתה אשוב לדבר אוזן שומעת. המעשה האחד שבא ע"א בכעס והוציא הברזא בכעס מן הכלי ונשפך מן היין לארץ הנשאר אם הוא אסור או מותר ואם מותר בהנאה או אפילו בשתיה. ויש בכם שהוא מתיר ואף בשתיה מטעם שהוא (כחורק) [כזורק] מים (לשני) [לטיט] שהרי הולך לאיבוד ולדברי זה המתיר אין לנו שפיכות ע"א אוסרת אלא מכלי אל כלי והלא המנסכים לפני ע"א שופכים לפניה בקרקע כעין המזלפים להנאתם. ואין לנו אלא מה שנהגו העם אבל הדרך שיכול לדונו (למיתה) [להיתר] מפני שהוא בחמתו ולולי הירושלמי כל מה שאמרנו בגמרא שלנו לא תועיל לנו כי במה שאמרו במשנה נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והתירו ואפילו אזלי מניה מיניה אולי לא היתה החמ' עם בעל הבור אבל זה שכעס עם בעל היין מי יימר דלאו לאינסוכי איכוון ולאסריה עלויה בנסוכו והוה ליה כחו זה מגעו בכוונה. אך המעשה שהוא בירושלמי (פ"ד הל' י"א) נראה שכל שהוא בחמתו אינו מנסך דאמרי ארמיה הוה ליה כדין ביה מעצרת' פי' מעצרת' דישראל אתא ישראל וזלף להון חמרי' אתא ארמאה אייתי קולתא ושפכון לגובת' פי' שימר ישראל בעל הגת יינו בקופותיו של ארמאי ונתנו בכדים שלו בא הע"א וכעס על שנשתמר בקופתו ונטל הכדים שהיה בהם יינו של ישראל ושפכן בחמתו לבור. ואמר על זה אין הע"א עושה יין נסך בחמתו לבור. הנה זה שהיה הכעס על הישראל בעל היין והתירוהו. והטעם כל שהוא בחמה אינו מנסך. אבל מכל זה היתר לא ראינו אלא לכוחו אבל למגעו לא דלא גרע מחמרי' דר' יוסי בן נהוראי ורבי יוסי בן ארזא דלא הוה ידע ביה דחמרא הוה למאן דשרי ליה בשתיה ואפילו הכי מקשה והא קא נגע ביה ושנינן דקא מוריק אורקי מכלל דמגעו אפילו שלא בכוונת יין אסור בשתיה וחמתו במגע בידיעת יין לא גרע ממגעו שלא בידיעת היין ואסור בשתיה אלא שיש לומר כי זה הע"א שכעס על ישראל והוציא הברזא מן הכלי לא נגע אלא בקלוח היוצא עם הוצאת הברזא והוא נצוק. ואם כוחו בחמתו אינו אוסר כל שכן נצוק מחמתו שלא נאסר דלא עדיף נצוק מכחו ממש. ודבר זה השכל נותנו והדעת מקבלו והנה זה מותר בשתיה והשני ששפך הע"א מן הברזא לראות אם היה בו מים או יין ואחר כך הוציאו עליו מן החבית ויש בכם מי שעלה בדעתו להתיר מפני שאין היין הנשאר בברזא נאסר מכח שפיכת הע"א אלא משום נצוק. ור"ל כי הכלי הגדול שהוציאו ממנו על אותו היין הוא נצוק בר נצוק. הנה דעת זה המתיר כתרוצה דרב ששת דאמר כח ע"א דרבנן וכי גזור רבנן במאי דנפיק לבראי אבל מאי דלא נפיק לבראי לא גזור רבנן ואין הלכה כההוא תירוצא. חדא דדחי' בעלמא הוא ולא מסקנא דמלתא הוא. ועוד דרב ששת כדעת המתיר בנצוק אמר זה התירוץ וקאמר כל שמתיר בנצוק כל שכן שאוסר בכחו במה שבחבית דלא עדיף נצוק מכחו שהרי נשתכשך כלו. ועוד דרב ששת ליתה כלל מדאמר להו רבא להני שפוכאי כי שפיכתו חמרא לע"א לא תשבקון לע"א לסייעי בהדיהו דילמא שדיתו עליהו והוי כח ע"א ואוסר וכי הוה כח ע"א מאי הוי אלא משום דמתסר חמרא בידייהו מאי דאיכא גואי וקא טרחיתו באיסורי הנאה דאי לא מתסר אלא מאי דנפק לברא מאי נפקא ליה מיניה ואי אמרת משום נצוק הוא דמתסר מאי איסור ניצוק איכא במאי דגואי אלא ליתא להאי תירוצא דכי אמר לדעת המתיר בניצוק הוא דקאמר כדפרשינן ומי שדימה שפיכת הברזא לשפיכת היין של רבי יוסי בן נהוראי ואמר שלא נתכוון אלא לראות אם היה בו מים או יין ולא ידע המדמה הזה שלא נתכוון הע"א לאוסרו עם שפיכתו ואיך (שיעור) [שיער] שלא שפך משראה שהוא יין ואם כן הוה ליה כחו בכונה ואסור בהנאה ואסור מה שבחבית בשתיה. ואי שקוליתו קבא דקמחא ואתיתו לגבי רבנן (דולן) [דילן] וגמריתו דניצוק אסור משום עירוב ואי יהביתו חד דנא דמיא בדנא דחמרא דידכו בשעת הגתו' כמנהג' דנהוג בהני אתרייתא לא הוו מתרמי להו הנהו קלקולי דנצוק מכלים אסורי' כשמעתה דרב שמואל בר יהודה (ע"ג) בנפל קתון של מים תחלה. וכן נהוג בכל פרובינצא על פינו וחברינו הסכימו בידנו ולא בעטו בהוראתנו כאשר הוגד לנו עליכם. וכבר בירר' בפי' ע"א שלי שהניצוק משום עירוב הוא בראיות ברורות. ומי בכם שאמר דכחו בכונה שרי בהנאה דלא עדיף ממגעו שלא בכוונה לא חש לקמחי' והלא מעצרתא זיירא (ס') בלשנא דכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו ומי איכא מאן דשרי בכחו ואף בשתיה אלא לאו בהנאה. ומסקנא דאפילו כח כחו אסור בהנאה ומתניתא דקתני מדדו בקנה אסור בשתיה מאי איריא מדדו דלמדידה קא מכוין אפילו בלא מדידה (נמי בשתיה) נמי מותר וכן ממעשה דרבא ודשפוכאי דמייתנא לעיל. ועוד ממעשה דרב' נהוראי דכחו הוה מאן דאסר אסרה אפילו בהנאה. ותו לא מידי. ומאי דאי בעיא לכו דנצוק ביין שאינו אסור בהנאה אם היא אוסר או לאו. וידעתי כי הגיע בכם יד הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי המה הגבורים אשר מעולם אני לא שמעתי הפרש. ומה שהביאו מגמרא סיוע לנצוק שהוא אסר מן המשנה נטל את המשפך ומדד לתוך צליחותו של נכרי וחזר ומדד לתוך צליחתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ואמר האי עכבת במאי מתסרא לא בנצוק אטו התם משום דהוה נצוק מכליו של ע"א אסור בהנאה. והתנ' נודות הע"א וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה ומתניתין דהכא לא אפליג בין שהיה יין בצליחותו של נכרי בין שלא היה בו יין אלא אסור שתיה נמי עושה יין נסך ולקמן כתב הרב הזה הנזכר ענין יין נסך ע"כ לשו' הרב רבי אברהם ב"ר דוד.
